<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף יב.</h2>
המניח נכרי בביתו ויש שם בשר וכיוצא בזה מן הדברים שיש לחוש לחלופיהן אפי' משום איסורי תורה, אם ישראל יוצא ונכנס מותר. ולא עוד אלא אפי' הפליג והלך למרחץ או לבית הכנסת, אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר, דמתירא הוא שמא עכשיו יבא ויראנו מחליף, ודינים אלו יתבארו עוד יותר בבית היין. ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות זו בצד זו, זה בשר שחוטה וזה בשר נבלה, ואפילו פיהן של קדרות מגולות, מותר, ואינו חושש שמא ינתזו ניצוצות מזו לזו, וכן אין חוששין שמא כשיחזר ישראל פניו לכאן ולכאן, יחליף הגוי שלו בשל ישראל, או ישליך שם ממה שבקדרתו לקדרה של ישראל.
<h2>דף לא.</h2>
השולח ביד גוי אפי' בשר ובלא חותם, אם אותו מקום מעבר לרבים מותר, מתירא הוא שמא יראנו אחד מן העוברים כשהוא מחליף ויתפס עליו כגנב, והמחמיר [שלא לשלוח לעולם אלא בחותם], תבא עליו ברכה.
<h2>דף לא:</h2>
המשלח בשני חותמות או בחותם אחד לפי מה שהוא הדבר שמשלח, כמו שבארנו, וחזר על חותמו ולא הכירו חוששין שמא זייף, בד"א בשחזר הוא ועמד עליו ולא הכירו, אבל אינו צריך לחזר ולראות אם יכירנו אם לאו, חזקה לא טרח ולא זייף. השולח [לחבירו] על יד גוי או על יד ישראל החשוד, ראוי הוא לשלוח ולהגיד לו שסימן פלוני [ציין] עליו, וכן יודיע לשליח שהוא מודיע לחבירו איך סתמו וחתמו, שעל ידי כן [הן] יראין ביותר ונמנעין מלזייף.
<h2>דף לט.</h2>
המפקיד ביד גוי או ביד ישראל חשוד, או שמשלח על ידם בשר או חתיכת דג שאין בה סנפיר וקשקשת וכיוצא בו מן הדברים שאם החליפן באסורין יש בהם איסור דבר תורה, צריך לעשות בהן חותם בתוך חותם, ומפתח וחותם כחותם בתוך חותם הם, כדרך שאמרו ביין נסך. [הפקיד בידם או ששלח על ידם בחותם אחד, ואין צריך לומר במפתח אחד, אסור, חוששין שמא טרח וזייף]. הפקיד או ששלח על ידם דבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים, כמורייס ופת וגבינה שאפי' החליפן בשל גוים, אין בהן אלא איסור של דבריהם, אפי' בחותם אחד מותר, ומפתח אינו מועיל במקום חותם אחד. שלח על ידם ירך מנוקרת מותר, דחתוך זה ניכר הרבה ואין הגוים עושין כן, ואם בא לזייף עמל הוא בעיניו. שלח על יד גוי בהמה או עוף שחוטין בלא חותמות, אסורין שאין סימן השחיטה סימן לסמוך עליו. [אות אחת הרי היא כסימן אחד ושתי אותיות כשני סימנים].
<h2>דף סט.</h2>
המניח נכרי בביתו ויש שם בשר וכיוצא בזה מן הדברים שיש לחוש לחלופיהן אפי' משום איסורי תורה, אם ישראל יוצא ונכנס מותר. ולא עוד אלא אפי' הפליג והלך למרחץ או לבית הכנסת, אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר, דמתירא הוא שמא עכשיו יבא ויראנו מחליף, ודינים אלו יתבארו עוד יותר בבית היין. ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות זו בצד זו, זה בשר שחוטה וזה בשר נבלה, ואפילו פיהן של קדרות מגולות, מותר, ואינו חושש שמא ינתזו ניצוצות מזו לזו, וכן אין חוששין שמא כשיחזר ישראל פניו לכאן ולכאן, יחליף הגוי שלו בשל ישראל, או ישליך שם ממה שבקדרתו לקדרה של ישראל.
<h2>דף עג.</h2>
איסור [מועט] שנפל לתוך היתר מרובה, ונתבטל, וחזר עוד ונפל שם איסור, יש מן המורים שהורו דכל איסור שנמוח ונבלל בהיתר ונתבטל, אינו חוזר ונעור, ולא עוד אלא שאם נפל שם עוד איסור, אותו [איסור] שנתבטל מצטרף עם ההיתר [לבטל], לפי שראשון ראשון בטל וחוזר היתר גמור, חוץ מיין נסך [יין] ביין כמו שיתבאר. ויש מרבותי שאמרו דכיין נסך כן כל שאר האיסורין, ואם חזר ונפל שם [עוד] איסור, אף על פי שהראשון נתבטל, עכשיו חוזר ונעור, שלא נתבטל הראשון אלא מפני שלא היה בו כח ליתן טעם בהיתר, אבל אם יש בכל האיסור שנפל שם מתחלה ועד סוף כדי ליתן טעם בהיתר שהוא אחד בפחות מששים, הכל אסור שהאיסור חוזר ונעור. שטעם האיסור אינו בטל לעולם וכן עיקר.
